אום הוא ההתחלה של כל הקיים, אמצעו וסופו.
פסוק 27 בפרק הראשון של היוגה סוטרה , אומר שהגורם הנמצא בכל – העצמות / הממשות / האלוהות / האינטליגנציה הגבוהה – מסומן בהברה אום. פסוק 28 ממשיך ואומר כי על ידי שינון של הברה זו, בצורה קבועה ונאותה, אנו נוכחים, מאירים וחוברים למעגל הקוסמי שחובק ונמצא בכל ולפיו עובד היקום כולו.
לאחרונה העמקתי יותר בשינון ההברה אום במדיטאציה. כמובן, שמי שמתרגל איתי הרגיש זאת כבר בעצמו ואחת ההנחיות שהצטרפה לישיבה בתחילת האימון היא "אום בשאיפה, אום בנשיפה", תוך כדי הצטרפות לנשימה בשירה פנימית עדינה. אום אום אום אום.
במסורת היוגה נאמר כי האום הוא הצליל / הרטט הראשוני ממנו נוצר היקום כולו והוא הרטט שלפיו היקום פועם. לרטט / צליל / קול / הברה זו, יש השפעה על התודעה.
השימוש המודע במנטרה אום, משפיע על התודעה, ויוצר ריכוז עמוק המאפשר שחרור של התודעה מהאשליה והרעש הפנימי והתמזגות עם הדממה והאלוהות. בסמל האום (לעומת כתיבתו הרגילה בהינדית) מופיע הסהר (צ'נדרה) שמצביע על התודעה חסרת המנוח ועל האדם המחפש ללא הפסקה; הנקודה שמעל הסהר נקראת "בינדו", והיא מסמלת את האלוהי (החוכמה האוניברסלית).
האום מורכב מ: A, וU וM. המנטרה עצמה – אום – מכילה 4 מצבי קול. זו שירה שמתחילה בצליל הגרוני A שנמצא בחלק הנמוך ביותר של הגרון. ממשיכה בצליל החיכי ה U שנמצא בדיוק באמצע האזור הקולי, בחיך. מסתיימת בצליל השפתי M שנמצא בסוף הקולי, בשפתיים. לאחר מכן יש חלקיק שנייה של שקט, לפני התחלת הAUM הבא.
שלושת מצבי התודעה – ערות, חלום, שינה עמוקה – מסומנים על ידי הצלילים A, U, M מצב התודעה הרביעי הוא התבוננות נטולת הזדהות ודואליות. או פשוט – דממה.
חלקיק השנייה של הדממה במעבר מאום אחד למשנהו.
אום מכיל את שלושת היבטי האינטלגנציה הקוסמית שבכל: כש A מייצג את האלמנט הבורא. U את האלמנט המשמר. וM את האלמנט ההורס. אום מכיל גם את שלושת היבטי הזמן : A הוא העבר, U הוא ההווה וM הוא העתיד. היבט זמן רביעי הוא – מחוץ לאשליית הזמן. הדממה חסרת התנועה, האינסוף. אום מכיל את שלושת המישורים בהתגלות הקוסמית: הפיסי, האסטרלי והסיבתי.
למעשה, אום מספר על החלקים שלא מדברים עליהם. מדוע אנו מקדישים כה הרבה חשיבות רק למצב הערות שלנו? האם מצבי התודעה האחרים, אשלייתיים יותר מכיוון שהם תופסים את העולם בצורה שונה באופן מהותי? כל שלושת המצבים הם אשליה. מדוע אנחנו כל כך אוהבים את ידיעותינו המסתמכות על הצליל A – התנסויות מהעבר, ערנות, בריאה ויצירה ואילו משני המצבים האחרים M, U אנו מנסים להתחמק – ההווה והעתיד, השימור וההרס. אולי כי זה לא נעים, לא כיף ולאף אחד לא ממש בא על זה. ובכל זאת – כך עובדים הדברים.
והנה מהמצב האחרון אנחנו כבר ממש מפחדים, הדממה שלאחר ההרס ולפני הבריאה. הרגע של הסוף שמתלכד עם ההתחלה והופך להיות חסר זמן ונצחי. העל-מודע הלא נתפס. האלוהות. האם אנחנו מפחדים להתמסר לאלוהות שחובקת הכל? האם מתאפשר לנו להצטרף לנכון גם אם הוא לא מענג, כי בדרך לבריאה חדשה של עצמנו יש צורך בהרס האגו והאני ובדממה? האם שינון והתאחדות עדינה עם האום תשחרר אותנו מעצמנו ונחווה את הרגע הנצחי שבו ההוויה אחת עם הכל?
זוהי הדרך והאום, להערכתי, בהחלט לוקח אותנו אל המוחלט , אל הנצחי, אל החיוך שלא נמחק וזורח מבפנים אחרי שינון ושהייה באום.
נסיים בפירושו של רמהקרישננדה אום הוא גילוי לכן אומר קרישנה בבהגוד גיטה (10.25): "מכל הצלילים אני האום". הוא אינו אומר "שמי אום", אלא "אני האום". משמע שהאום הוא האלוהי עצמו. כאשר אנו חוזרים על אום, איננו חוזרים רק על שם של האלוהי, אלא נוכחותו של האלוהי כולו נמצאת בתוך האום בשלמותה.
OM
