כל יום חמישי בשעה 16:00 אני מלמדת את שיעור היוגה המוזר בעולם. אני עוברת את שני שערי הברזל של בית החולים ונכנסת לאולם הספורט שנמצא במרכז מבני המחלקות. באולם הספורט ישנה דממה ואפלה כזו. אני עוצמת לרגע עיניים ומקשיבה בתוך השקט הזה לצעקות, לבכי, לצחוק ולדיבורים שבחלל מסביב לאולם. אז, אני מסדרת מזרנים, מעגל של כיסאות, טייפ קטן עם מנגינה אחת שקטה ומנורת לילה. הקערה הטיבטית, שהיא האביזר החשוב ביותר בשיעור הזה, מחכה במרכז המעגל.

 

ב16:15 אני פותחת את דלת אולם הספורט ויוצאת לאסוף את המתרגלים, מטופלים מהמחלקות. לא לפני שאני לוקחת נשימה ומהדהדת את ה"אום" העמוק והארוך ביותר בנמצא. אנשים מתחילים לנהור פנימה והחוצה באותה מידה, זוהי לא קבוצת יוגה קבועה במיוחד. בהחלט ישנם 6 מתרגלים שמגיעים מהשיעור הראשון כבר לפני שנה ולא החמיצו אימון אחד. אבל יש עוד כ-20 מתרגלים שבאים והולכים, לפעמים אפילו באמצע השיעור. זה מקובל, במרחב שאני יוצרת לתרגול בימי חמישי האלה. זהו מרחב חופשי. מותר לך. הדבר היחיד שהמטופל-מתרגל נדרש אליו הוא להשתדל לשמור על השקט ואם הוא לא מצליח, אז לעשות מעשה בכדי לחזור אל השקט. ואם גם זה לא קורה, בסדר, אבל עליו להיות לא פוגעני והנה כל הקבוצה מסביב תתמוך בו.

 

נדיר מאוד, שמטופל יתבקש לעזוב את החדר. נדיר לא בגלל שלא מופיעים מקרי אלימות, אלא בגלל שלרב, אני והקבוצה מצליחים לאסוף את המטופל חזרה אל השקט.
כשאני סוגרת את דלת אולם הספורט, אנשים מפוזרים באולם ויש רעש גדול. למעשה, השיעור מתחיל בכאוס קטן. חלק תלויים גבוה על הסולמות שעל הקיר ומתאמנים במהירות, חלק מסתובבים, חלק שוכבים או יושבים בפוזות שונות ולא תמיד ברורות על המזרנים והכיסאות. מישהי צועקת, מישהי בוכה בקול רם, מישהו מחזיק רעשן ושר עליו כמו מיקרופון בקול רם "לילה בלי כוכב", אחד אחר מתקרב אליו עם אגרוף ואיום שיסתום, ועוד כאלו או אחרים. המטפלת צועקת פה, מתחננת שם שכולם ישבו ויסתדרו ולרגע, אני מרגישה תמיד, את חוסר האונים הגדול שאוחז בי, שאוחז בה, שאוחז במטופלים…כאוס מוחלט. אז אני חוצה את החדר, ומשתדלת להישיר מבט ולתפוס כמה שיותר זוגות עיניים ואני שמה לב לעצמי. נושפת, מרפה את הגבות, לא מעירה ולא שופטת, לא מבקשת וגם לא עונה על שאלות ואמירות. צועדת בשקט, מתיישבת במעגל הכסאות, עוצמת עיניים ומקישה פעם אחת על הקערה הטיבטית.

 

 

 

 

מישהו ישר מצטרף ואומר "אוווווווווום" והנה עוד מישהי מצטרפת ועוד. אני מקישה שוב והפעם מצטרפת בעצמי.."אוווווווווםםםםםםםם" ובעיניים עצומות אני מרגישה את הכיסאות סביבי מתמלאים. הרעש הולך ופוחת. בסוף ה"אום" השלישי כבר יש דממה. ממש דממה. אני פוקחת את העיניים וכמו קסם כולם ישובים סביבי, שקטים, מוכנים לתחילת השיעור.

 

אנחנו מתרגלים פראנהימה, תרגילי נשימה. למרות שחלק מהמטופלים טוענים שהם בני 5 או 11, אני מלמדת פראנהימה כמו לכל אחד. זה לא שיעור יוגה לילדים ומההתחלה היה לי חשוב להתייחס לאנשים כפי שהם עד כמה שאפשר ופחות כפי שאני או הם חושבים שהם. היה לי חשוב שנבחן ביחד מה באמת עובד, מה באמת עוזר למצוא את השקט, להפחית את עוצמת הרגשות והמחשבות. לא היה לי חשוב לייצר כיף או הנאה מיוחדת, זהו בית חולים פסיכיאטרי. היוגה פירושה הפחתת תנודות ההכרה וזה הדבר העיקרי אותו רציתי שנבחן יחדיו.  הגישה של היוגה מלמדת שאין שום "בעיה", אלא יש תנודתיות גדולה ותנועה רבה במיינד, בהכרה שלנו. ישנה תגובתיות רבה מאוד לכל מיני גירויים מעוררים, מנפשו וגופו של האדם או מחוצה להם. האם באמת היוגה יכולה להפחית את תנודות ההכרה? את גלי המחשבות? את עוצמת הרגשות ואת כל מה שמכניס את המאושפז למצבי קיצון פוגעניים? זו מבחינתי השאלה שאני והמטופלים חוקרים יחדיו.

 

בפראנהימה אנחנו מתרגלים את הנשיפה הארוכה, את עצירת הנשימה, את הנשימה דרך נחיר אחד כל פעם. ניכר בכולם שהעיסוק בנשימה שומר על השקט. המטופלים, מעולם לא שמו לב לאופן שבו הנשימה משפיעה על מצב רוחם ועל התחושה בגוף. לאחר תרגילי הנשימה השקטים אנחנו מתרגלים מעט קפלבהטי, כשהידיים מוחזקות מעלה אנחנו נושפים כמו כלבלב עם תנועה של הבטן, תמיד יש את הבחור שמתחיל גם לנבוח ואת הצחוק המתגלגל של כולם ואותי שאומרת "נהדר, הצחוק הוא בדיוק עבודה עם הסרעפת". אנחנו מגלגלים את הלשון בשתי וריאציות כדי ללמוד את נשימת שיטאלי המקררת ויש את המטופלת שבהתחלה הייתה בוכה מזה ונעמדת בפינה. חשבה שחורצים לה לשון ולא הסכימה בשום אופן להוציא את לשונה שלה. לאט לאט אספנו אותה אלינו חזרה. בשיעורים האחרונים היא מגלגלת את לשונה היישר אלינו ונקרעת מצחוק.

 

 

 

 

יש 3 דברים שהיו, לרב המטופלים-מתרגלים, קשים מאוד לביצוע בתחילת דרכנו יחד. הראשון – לנשוף ארוך ומשמעותי. כלומר להוציא עם מודעות את כל (או רוב) האויר החוצה. לשאוף כמעט ולא הייתה להם בעיה. עובדה זו מעידה על הקושי הרב לשחרר מתח ומלמדת על ההיאחזות בו. השני- להצמיד שפתיים יחד. למרות שחלקם באמת רצו וניסו זו הייתה פעולה כמעט בלתי אפשרית במודעות. נשימת ברהמרי (כיסוי החושים) עזרה מאוד לחלקם. הצמדת השפתיים יוצרת עצירה של הדיבור ונשימה דרך האף, התנהלות שקטה יותר מאשר דיבור ונשימה כלאחר יד בפה פתוח. השלישי- להמהמם צליל ארוך ונמוך כמו ה"אום". רוב הניסיונות בהתחלה הולידו צלילים גבוהים ומקוטעים שנשמעו כמו בכי, גם כשלא בכו. אפילו האום היה נחלק ל"או או או או" עד שהתאפשר להצמיד שפתיים עבור ה"םםםם" הסופית המייצגת את הדממה.

 

לאחר סיום תרגילי הנשימה אנחנו עוברים למזרנים. חלק מהמטופלים עוזבים את החדר, חלק אחר נכנס . נוצרת מהומה קלה בשתי הדקות של המעבר, אבל גם כאן – מספיק שאעמוד בעצמי על המזרן בסאמאסטי (עמידה שווה), אחכה בשקט, אצמיד ידיים, והנה כולם מחקים אותי."אוווםםם" אחד והתחלנו ברכות לשמש ותרגול תנוחות עמידה.

 

בשיעור הזה לפעמים אני באמת מצליחה לעבור ביניהם ולתמוך. אבל לרוב, המאמץ הוא להישאר על המזרן ולא לברוח. כל נשימה יש בה תנועה. רגע אחד שנרדמתי ו..
מישהי מתחילה לצרוח על זו שלידה שהיא בת זונה ותרצח אותה תכף. אחד אחר פתאום החליט לעמוד על הראש ונפל ישר על הספסל. מישהו הפליץ , למרבה חוסר המזל ליד מטופלת שלא צוחקת מזה אלא מפנה אליו צרור קללות ואפילו בוקס קל בכתף. המטפלת צועקת לפה ולשם. מישהו מתחיל לצעוק ולדבר עם דמות דמיונית בפינה השמאלית של התקרה והכל מתפרק בשניה. ושוב "אוווווווווםםםםםם" ושוב שקט וכך ממשיכות התנוחות עוד כרבע שעה, כשאנו מגיעים לתנוחות ההפוכות אני מודה בליבי למי שהמציא את הסרוונגה אסנה, הלא היא תנוחת הנר.

 

 

 

 

אין מטופל כמעט שלא אוהב אותה. זו האסנה שכולם רוצים לעשות. אפילו המטופלת בכיסא הגלגלים עם חצי צד משותק, מסיעה עצמה עד לסולם ונעזרת בו כדי לרדת למזרן לשכיבה במאמץ רב, רק בשביל התנוחה הזו. פעם, אותה מטופלת לא הייתה מעזה לרדת למזרן, גם לא איתי. עברנו כזו דרך משמעותית וכשהבינה שנמאס לה לחכות שאבוא לעזור לה כל פעם ושלפעמים נגמר השיעור לפני שבאתי, התחילה לרדת בעצמה. בהתחלה באופן גס, נפלה לא פעם ועכשיו בעדינות ובשימת הלב. אני רק מכינה לה את התנאים, את הדרך, את המזרן והכרית, את החיבוק למקרה שתיפול.

 

קצת אחרי 17:00 מצטרפים עוד כ-7 מטופלים ממחלקה סגורה אחרת ואז מתחילה ההרפיה. האורות כבים למעט מנורת הלילה ומוזיקה שקטה מתחילה ברקע. למרות שהחושך מעורר לעתים פחדים, מטופלים מפוחדים בוחרים להישאר ורק מתקרבים אל מנורת הלילה. כמעט כולם שוכבים על המזרנים ואני עוברת ביניהם, אחד אחד ומסדרת סימני שאלה לסימני קריאה. מושכת בעקבים ומסדרת חוליות מהעורף. מסובבת ידיים ופותחת כתפיים. מאריכה עורפים ומשחררת גבות. כמה כל אחד מהם צריך את המגע הזה. אפשר לחוש ברעד הקל שעולה מהמגע ואת ההתמסרות העדינה של השרירים תוך כדי. מסביב יש שקט, לחישות של "עכשיו אני" "בואי אלי" נשמעות מהמזרנים.

 

המטפלת שאיתי כבר צריכה לצאת, וזה בסדר, כי בתוך השוואסנה, בהרפייה הזו, כולם רגועים. אני עוברת אחד אחד, מניחה את הקערה על גבו או על חזהו ומקישה פעם אחת. זה לא כמו אף פעמון ולכל אחד יש את הצליל המיוחד שלו. כולם ערים לכך. בשכיבה הזו, אנשים מחזיקים ידיים אחד עם השני. אנשים מגלים חמלה, מלטפים את לחיו של זה שלידם בהבנה. אנשים עוצמים עיניים ונראה כי כל עור הפנים חלק. השיעור נגמר בשקט. אני מברכת כל אחד בנמסטה שקט, וכולנו, כל כך אסירי תודה.

 

השיעור של יום חמישי הוא המוזר ביותר. הוא שיעור מלא אהבה, מלא לימוד ומלא השראה. שיעור שמראה באופן ברור ומומחש איך בעזרת היוגה, אפשר להפוך מרחב של כאוס למרחב של שקט, חמלה, אהבה וקצת פחות תנועתיות של ההכרה.

 

 

מורה מוסמכת ליוגה בשיטת אשטנגה ויניאסה. תלמידתו של שמעון בן אבי.
מתרגלת, לומדת ומלמדת מדיטציה ובודהיזם.
מפתחת מרכז תוכן יוגי ראשון בארץ בבי"ח פסיכיאטרי, למטרת הרגעה וטיפול נפשי ראשוני וכאלטרנטיבה לטיפול תרופתי.
סטודנטית נצחית של פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
מלמדת ומטפלת בבית החולים ובביתה במושב אביאל .

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:

יוגה צחוק 

ליאור סבן

היוגה כקרקס

שאקטי מאי

איזון הצ'אקרות על ידי אימון יוגה

טניה גילת